״את תמיד מחרבת כל אירוע של המשפחה שלי״ הוא צעק, ״כבר עדיף היה שתלכי הביתה, רק מחפשת ריבים״, והיא לחשה לו בכעס, ״אנחנו עוד נתחשבן בבית, אתה תראה״. שניהם כעסו, נעלבו, חשו מזולזלים. איך זה שיש עוצמה מסוימת לריבים בין בני זוג, שלא קיימת במישורים אחרים? מה זה בכלל ריב ואיך הוא נוצר? ובעיקר, איך אפשר (והאם צריך) להימנע מויכוחים בין בני זוג?
נכתב הרבה, גם בספרות המקצועית, וגם באתרי תוכן למיניהם, על זוגיות וריבים, על מערכות יחסים ותקשורת. בכדי ליישר קו, בואו נדבר קצת על מהי תקשורת בין בני זוג. תקשורת בין-אישית, היא הדרך המרכזית שבה בני אדם מחליפים ביניהם מידע ורעיונות. היא כוללת, כמובן, את השפה המילולית ושפת הגוף (בעיקר הבעות פנים וטון הקול).
הרבה לפני פיתוח התקשורת הבין אישית בין בני זוג, פועלים כוחות (ברובם לא מודעים) שגרמו לנו לבחור בבן או בת זוג ספציפי/ת. הרוויל הנדריקס, לדוגמא, מפתח שיטת אימגו, טוען שהבחירה הזוגית היא אינה מודעת, ומטרתה לרפא את פצעי הילדות שלנו. זה נשמע מוזר או לא מובן לחלק מהאנשים, אז אנסה להסביר זאת באמצעות דוגמא: לערן הייתה אמא היסטרית ודאגנית, ולכן הוא למד, לאורך השנים, שמירה על איפוק ואדישות. לנועה היה אבא עסוק וחסום רגשית, והיא למדה ש״סצינות״ רגשיות מעוררות אותו. כך, החיבור בין ערן ונועה, הוא כזה שנועד לפתוח את אדישותו של ערן ולמתן את תחושותיה של נועה.
במילים אחרות, הבחירה הזוגית שלנו אינה ״לוח חלק״.
מה זה אומרת לא לוח חלק?
הכוונה היא שאנחנו עושים אותה עם מטען של רגשות וחוויות, ובעיקר עם חוויות למידה מתוך מערכות יחסים משמעותיות שחווינו בילדות. מתוך החוויות הללו, אנחנו מזהים בן או בת זוג, שיענו על הצרכים העמוקים שלנו, ומכאן שבחירה זוגית והמודעות אליה הן חשובות.
כמעט כל ריב בין בני זוג, הוא ריב על הקשר עצמו. גם הויכוחים השטותיים ביותר, בגרעין שלהם, עוסקים במהות הקשר הזוגי, בדרכים לנהל אותו, ולעיתים, במאבקי הכוח בין בני הזוג. (כן, גם הויכוח על מי מוציא את האשפה או למה הוא יושב עם פלאפון בארוחת ערב).
הקושי הגדול בריבים היא בעובדה שהם נוטים להתחזות לנושאים אחרים בתכלית. מה יותר חשוב? מי יקפל כביסה או דיון על שוויון וחלוקה בזוגיות? האם פלאפון מותר או אסור בארוחת ערב או שיחה על תשומת לב ויחס בתוך המערכת הזוגית? זכורים לי במיוחד זוג שנטו לריב כדרך קבע על הדרך שבה הם רבים.
כמו במאמר על חרדה, גם כאן, ישנה טכניקה ״יעילה״ בטווח הקצר אך הרסנית בטווח הארוך - הימנעות. רואים זאת אצל זוגות בקשר ארוך וקצר, הם לומדים אחד את השנייה, מבינים מה יצית ויכוח אל תוך הלילה ומה לא, והלמידה הזו מייצרת אצלם מניעה. אך הימנעות מויכוחים, היא בבסיסה, הימנעות מתקשורת, והימנעות מתקשורת, משמעותה ריחוק בלתי נמנע בין בני הזוג.
אז מה עושים? הנה 9 טיפים ששווה לנסות:
דברו על מה שאתם מרגישים או חווים, נסו להימנע ממשפטים בגוף שני. במקום ״את תמיד נמצאת בפלאפון בארוחת ערב״ אפשר לנסות, ״אני מרגיש שארוחת ערב זה הזמן שלנו להתעדכן, זה קצת פוגע בי, שאנחנו לא בוחרים להיות יחד״.
הקשיבו, באמת, למה שיש לשני להגיד. ברוב הויכוחים בני זוג לא נותנים אחד לשני לסיים משפט, או שכל אחד מדבר בתורו, תוך כדי שהתשובה כבר מוכנה בראש. לרוב, אין הקשבה אמיתית. בתרגול תקשורת בין אישית של בני זוג, נהוג לבקש מבן זוג אחד לשטוח את דבריו, בעוד בן הזוג השני צריך לחזור אחרי הדברים, ולהגיד מה ההבנה שלו. תדהמו מכמות הפעמים שפשוט לא הבנתם אחד את השני כמו שצריך. בנוסף, אל תעסקו בשום דבר אחר, בלי מיילים, אסמסים או טלוויזיה. כשאתם משקיעים תשומת לב בבן או בת הזוג, זו גם הדרך שלכם להגיד, חשוב לי מה שיש לך לומר.
אלא אם את חברים בקרקס, אין ציפייה שתהיו קוראי מחשבות. אתם לא, ובן או בת הזוג שלכם לא צריכים לצפות שתהיו כאלה. ישנה הנחה סמויה בין בני זוג, שהם צריכים לדעת מה קורה אחד אצל השני או שהעובדה שהם כבר שנים ביחד, משמעותה שהם מכירים אחד את השני ולכן מצופים לדעת מה קורה בחייו של השני, בטלפתיה. זה לא עובד ככה. אם אתם לא בטוחים למה בת הזוג כועסת, תשאלו. אם אתן לא בטוחות למה בן הזוג מתעלם מכן, תשאלו. הנחה סמויה של הדברים, עלולה לייצר או להעמיק את הקרע.
קיימים שני אלמנטים שחוזרים על עצמם בויכוחים שהופכים קשים: הראשון הוא התייחסות לעבר, והשני הוא מילים שמקבעות התנהגות (תמיד, כל הזמן, אין פעם שלא וכדומה). כשאתם מתייחסים לעבר, אתם למעשה עסוקים בהתקבעות של ההתנהגות ולא בשינוי שלה. במילים אחרות, אתם עסוקים בעבר, במקום בהווה או בעתיד. זה לא מקדם אתכם לשום מקום. שימוש במילים שמקבעות התנהגות עושות שימוש ברגש שלילי - שיפוט. גם כאן, זה לא מקדם אתכם לשום מקום, לכן עשו מאמץ להימנע משני האלמנטים הללו.
נסו לראות את הסיטואציה מהצד של בן הזוג שלכם, או במילים אחרות היו אמפתיים
בני זוג משתפים אחד את השני בהרבה דברים. אלא אם נתבקשתם באופן ספציפי, ספקו אוזן קשבת ותו לא. באופן כללי ומכליל למדי, גברים נוטים לספק פתרונות, כשלא נתבקשו לכך. הקשבה במרבית המקרים הייתה מספיקה. לעומת זאת, באופן כללי ומכליל למדי גם כן, נשים נוטות להתעלם כאשר בני זוגן מבקשים פתרונות.
טון הקול הוא קריטי למדי. בבתי ספר למשחק עוברים הכשרה לשימוש בטון הקול עבור העברה של תכנים שונים. אחד התרגילים המעניינים (שלקחתי מהם לקליניקה) הוא הניסיון להגיד את אותו המשפט בדיוק בשלושה אופנים שונים. הדבר ממחיש עד כמה הטון שלנו עושה את ההבדל. (אגב, הדבר גם נכון מאוד מול ילדים).
לדעת לריב הוא כישור (Skill), בפני עצמו. הדרך שבה אנחנו מתווכחים עם ההורים, האחים, הקולגות והחברים, תהיה שונה אחד מהשניה, ובמיוחד מהדרך שבה נתווכח עם בן הזוג. ראשית, מודעות עצמית - למדו את עצמכם מה מרתיח אתכם ומה אתם צריכים לעשות כדי להתקרר, שנית, הימנעו מ״לעשות דווקא״ לבן הזוג, תתפלאו כמה זה רווח בין בני זוג.
הימנעו מארבעת הפרשים.
אם אתם מרגישים שהחיים רוויים בריבים או ויכוחים, שאתם עסוקים בהימנעות מתקשורת מתוך החשש שיווצר ויכוח, ראשית חישבו עם עצמכם מה ניתן לעשות על מנת לשנות את המצב, קראו את הטיפים ונסו ליישם אותם ביום-יום. בנוסף, אם הדברים לא הולכים, תמיד אפשר לפנות לטיפול בסקייפ ולהתייעץ עם איש מקצוע, שיעזור לכם לחזור ולתקשר, לחזור ולדבר.
אני מזמין אתכם ואתכן לעקוב אחרי תכנים נוספים בפייסבוק וליצור קשר לכל שאלה בתחתית הדף.